בסוף שנות התשעים של המאה ה-20 החלו חוקרים לבחון טיפול בגרייה אלקטרומגנטית שלא דורשת הרדמה ולא יוצרת פרכוס כאפשרות אלטרנטיבית לחולי דיכאון שאינם מגיבים לטיפול תרופתי מחד, ומצד שני מבקשים להימנע מטיפול בנזעי חשמל. בעשור לאחר מכן הדעות היו חלוקות אשר ליעילותו, היו פסיכיאטרים שטענו שמדובר בטיפול בעל ערך, מנגד היו מחקרים שגרסו שאין כאן יעילות טיפולית לעומת פלצבו.

במסגרת הפוסט דוקטורט שלי בארה"ב נחשפתי יותר לעומק לעולם ההתמכרויות ולמערכת הגמול המוחית, כמו גם לאפקטים מאוד מרשימים של גרייה מוחית חשמלית (לא פרמקולוגית) בחולדות, ניסיתי להבין מה קורה במוח בעת שחרור נוירוטרנסמיטורים כמו דופאמין ואנדורפינים בעקבות ההפעלה של מערכת הגמול המוחית על ידי גירוי חשמלי. הגרייה המוחית השפיעה על התנהגותן של חולדות המעבדה ועל שחרור הנוירוטרנסמיטורים ואנדורפינים במוחן.

​

בתקופה זו עלתה בי המחשבה שניתן לנסות ליישם עיקרון זה גם על בני אדם וניתן להחילו ככלי טיפולי כנגד דיכאון והתמכרויות. ראינו שהגרייה המוחית יוצרת שינויים ברשתות העצביות במוח וגם שינויים התנהגותיים. הבעיה שעמדה לפנינו הייתה שה- TMS שהיה קיים בתקופה זו, שנת 2000, גירה רק את פני השטח. כיוון שמערכת הגמול המוחית נמצאת בעומק המוח, מטרתנו הייתה לפתח טכנולוגיה שתאפשר לשנות את המבנה המרחבי של הסליל של ה-TMS כדי לייצר סכימה של השדות האלקטרומגנטים כך שיגיעו לאזורים עמוקים יותר במוח. טכנולוגיה זו פותחה על ידי הפיזיקאי ד"ר יפתח רוט, גם הודות לעצותיהם הטובות של המומחה המוביל בעולם דאז בתחום ה- TMS פרופ' מארק האלט והפיזיקאי פרופ' פדרו מירנדה. מחקרים שביצעתי יחד עם ד"ר רוט הוכיחו שהמבנה המרחבי החדש של השדה האלקטרומגנטי מאפשר גרייה עמוקה יותר באמצעות הסליל החדש לעומת סלילי TMS  רגילים. מחקר ראשון שעשינו בארה"ב לאחר קבלת האישור בדקנו גירוי של אנשים בריאים באזור המוטורי שמפעיל את היד. עם הסלילים החדשים הראנו שניתן לגרות במרחק של 5 ס"מ מעל הקרקפת ולייצר גירוי אפקטיבי של היד.

​

מחקר שביצעתי הראה שישנה חשיבות עצומה היכן מגרים במוח. גירוי עמוק בקורטקס הפרה פרונטלי הוביל לאפקט אנטי דיכאוני בחולדות מעבדה. במקביל החלה עבודתנו על פיתוח סלילי DTMS המאפשרים גרייה עמוקה יותר ובנפח רחב יותר. ביצענו מחקר על חולי דיכאון עמידים לתרופות יחד עם פרופ' חיליק לבקוביץ, ממצאי המחקר הראו שגירוי עמוק מוביל לאפקטים הרבה יותר מרשימים. במקביל, ביצענו מחקר נוסף עם פרופ' משה איסרליש ומצאנו אפקטים מרשימים יחסית לעובדה שמדובר בחולים אשר הוגדרו כעמידים לתרופות.

​

שליש מהחולים הגיעו לרמיסיה וקרוב ל-50% מן החולים הראו ירידה של לפחות 50% בתסמינים. במקביל החלו מחקרים במקומות נוספים בעולם והתוצאות היו דומות. הדבר הוביל אותנו להחלטה לבצע מחקר מפוקח FDA ב-22 מחלקות פסיכיאטריות מובילות בעולם ובהן הרווארד, קולומביה וג'ונס הופקינס. במחקר שארך כשלוש שנים השתתפו  212 חולים ותוצאותיו הראו שחזור של המחקרים הראשוניים שבוצעו עם פרופ' לבקוביץ ופרופ' איסרליש, הדבר הוביל לאישור של ה-FDA בשנת 2014.

​

בשנים האחרונות טיפול ב- DTMS הפך להיות סטנדרטי בארה"ב, גם מכיוון שישנו שיפוי ביטוחי. למעלה מ-100 אלף חולים ברחבי העולם קיבלו את הטיפול. נתוני מחקר הפוסט מרקטינג מראים נתונים טובים יותר מהמחקר הרב מרכזי, ישנה רמיסיה אצל למעלה מ- 50% שמקבלים את הטיפול, ותגובה אצל קרוב ל-70 אחוזים. אנו משערים שהשינוי נובע מכך שבעולם האמיתי קריטריון הכניסה לטיפול אינו קשוח כמו במחקר מבוקר, נכנסים חולים פחות קשים. הסבר שני הוא שבמחקר מבוקר חצי מהנחקרים מקבלים פלצבו ואז באופן טבעי אצל הסובלים מדיכאון אפקט הפלצבו נמוך יותר, במחקר הפוסט מרקטינג כל המטופלים מקבלים את הטיפול האמיתי, מה שמוביל לעלייה במספרים.

​

הטיפול הפך להיות מאוד מקובל בארה"ב, כ-90 אלף מתוך 100 אלף המטופלים הם אמריקנים. בשאר העולם ישנם עדיין תהליכי כניסה, למרות שהטיפול הוכח כיעיל. בישראל ישנם כאלף עד אלפיים חולים שטופלו עד כה.

​

היתרון העיקרי של השיטה הוא היעדר כמעט מוחלט של תופעות לוואי, למעט כאב קל בקרקפת. תופעה קלה ביותר, המופיעה רק אצל חלק מהנבדקים באזור הגרייה, נובעת מאי נוחות מגירוי השריר. השיטה אינה כרוכה בהרדמה, הטיפול היומי אורך 20 דקות והיעילות מרשימה מאוד לעומת יעילות טיפול תרופתי. החיסרון הוא הצורך להגיע לבית החולים וכן עלות הטיפול.

​

המטפל עצמו נהנה לא רק מעוד דרך טיפול וקלות תפעולית, אלא גם מהאפשרות לפגוש את המטופל ברמה היומיומית למשך מספר שבועות, אך כמובן שהדבר אינו הכרחי וגם איש צוות יכול להעניק את הטיפול.

​

הפטנט של גירוי בעומק המוח אינו בלעדי לסובלים מדיכאון. על בסיס הפטנט יצרנו סדרה של סלילים, שלכל אחד מהם יש מטרה אחרת במוח, הוכחנו יעילות של טיפול ב-OCD וגם בטיפול בהתמכרויות ושניהם כבר זכו לאישור FDA. פוטנציאל חשוב מאוד של טכנולוגיה זו. בסופו של יום מדובר בכלי שהפטנט שעליו הוא מבוסס יכול לגרות רשתות עצביות שונות באזורים שונים במוח, ובהקשר זה- אנו נמצאים במחקר תמידי שמחפש עוד ועוד יישומים של הטכנולוגיה.

כתבתו של פרופ' אברהם צנגן,